באוויר יש ריח של סופגניות מתפוצצות מריבה, אפילו שחנוכה נגמר. הבחור האמצעי מציג את הלהקה: “אנחנו נערות ריינס”.

אני עומדת מתחת לחופה, המוניטור לא עובד, לוקח לו זמן להתחמם. האוזן שלי ריקה, הבר מלא, אין עוד מקום לרקוד.

“אני מחכה שהלילה יעבור,

מחכה לאינפורמציה,

מחכה לסיטואציה…”

הקצב מתגבר כמו בתוך נהר של מוזיקה, אני נסחפת לאורכו ולרוחבו. המתופף המדויק ניר וטשטיין עולה על גדותיו, נֹהַר ליבי עובר אחריו את סף הזוהר. סביבי אנשים מצלמים בפלאפון.

מישהי מזיזה את השיער שלה עד שהוא נחתך. מישהו משפשף את העין עד שהיא מתכסה בכתם דם.

“השיר הבא, אני לא יודע איך להגיד את זה בלי להעליב מישהו, אבל אתם מכירים אותו כבר, זה נקרא: הילוך אטי…”

כך, במשפט קישור לא מוצלח במיוחד, מציג רועי פרייליך את השיר האדיר שלהם, שיר ששמתי עליו עין מזמן:

“כי אם כך זה כבר אמתי

הכדור שנורה החטיא

המרוץ כבר בעיצומו

ואני רץ בהילוך אטי…”

הלהקה מתנועעת על הבימה במיקוד, בביטחון, בכל הכוח. אני רוצה לרקוד, זהו תפקידי בכוח. אני רוצה לרוץ עם המילים, האם מישהו רץ אתי?

“תני את עצמך”, שיר טוב מתוך האלבום הראשון:

“ואם את עדיין לא יכולה לבטוח בי עכשיו

אז את מחכה לנס…

אבל תני את עצמך לטלוויזיה

תני את עצמך למי שלא יחזיר לך…”

“נועה’לה מוסרת שהיא מצטערת”, שר הסולן, מצמיד את הגיטרה וקופץ על הבימה כמו המעריץ של עצמו. יש לו קול של גרזן שבור, אף פעם לא זקן ואף פעם לא עייף. משחרר את המטען, מכוון גיטרה וירטואוזית, הקהל רציני, הקצב מדוד.

מישהו מגיע לאסוף את הכוסות הגבוהות של הבירה. שאריות זכוכית שבורות שרות אתו, מתפזרות על קדמת הבימה.

עוברים לגרסת כיסוי של השיר “אהבה שקטה” של שלום חנוך:

“סגרת ת’דלת על מנעול פתאום בלי שום סיבה,

השארת אותי כמו חתול מחוץ למסיבה.”

מעבר חד לסולן:

“אם את אוהבת את השיר הזה אז משהו לא בסדר,

אני רוצה להישאר רעב.”

אני לא רק כותבת, אני גם מבצעת, מתערבבת בתוך הקוקטיל ומגבירה את אחוזי האלכוהול שלו. הוא שם יד מאחור, על המותן, על הברך, מרחיק את הגיטרה כמו שחקן שחוזר על ג’סטות במחזה תאטרון. הוא שר על מישהי שחושבת עליו.

בחור בקהל מחקה את התנועות שלו. אין זמן לרגש, אין משחק מוקדם, צריכים פעלולי אקשן. “תבדקו את זה ביו־טיוב” הוא יורה עליי באחד מאקדחי הסקס השלופים שלו. הצלמת שאיתי דווקא רוצה למות, להתמסר ליריות הבלתי־פוסקות: “איזה סקסיים הם”, היא לוחשת לי באוזן, שעור התוף שלה כבר נקרע.

“ועכשיו, אחרי כל הרעש הזה והבלגן, נעשה אחד קצת יותר שקט”, הוא מודיע לקול תשואות הקהל.

צילום - ורד ניסים

“חברים שלי אומרים לי לא להתקשר אלייך יותר

כי הכדור במגרש שלך.

אם מישהו צריך להתקשר עכשיו זו את שצריכה להתקשר אליי“

(“אם מישהו צריך להתקשר זו את”)

“התקליט החדש שלנו ‘לשמור על החברים’ יוצא לחנויות ב־18 בינואר, הנה עוד שיר מתוכו, ההשקה ב־29 בפברואר, תכינו כרטיסים מראש, המיקום סודי”.

“תאמרי שלום לעצב, נסי פחות לחשוב” הוא מתקרב אליי עם הגיטרה, משחק אותה ישו. הוא מציב על הבימה בקבוק של מים ושר מעומק האמצע כמו צלוב מקצוען:

“אני רוצה שתאהבי אותי יותר מאחרים,

אני רוצה להיות ראשון שלא יהיו לי מתחרים…”

(“הדבר האמיתי”)

קיבלתי מנת יתר ישר לווריד, מתיש. אני לכודה בתוך הקוקטיל, עטופה בתחושה של קלסטרופוביה שחורה. מישהי רוקדת לקול התופים כמו מכשפה סביב קבר בוער. אני עומדת ליפול לתוכו. הקול שלו מלחיץ את הרקות שלי. יש לי סחרחורת ואני לא מצליחה למחוא כפיים.

“הם להקת בנות כזה, בפועל”, מישהו מלכלך מאחוריי, “אבל מה, הם מנגנים יפה, רק שהמילים לא משהו.” “המילים פשוטות, זה לא אומר שהשירים גרועים”, עונה מישהי רוטטת מהתרגשות.

“טוב, בסדר, זה הרושם שלי”, הוא כמעט מתנצל לפניה.

הסולן חוזר להדרן מתוך אלבום חדש. בשלב הזה תאי המוח של האצבעות שלי כבר במצב של אי־ספיקה. העיניים שלי צורבות מצריכת יתר של פנינים מתורבתות, מאולפות. הדמעות שלי צונחות לרגליי כמו סוסים שעברו אילוף יתר.

 “זו שורה שהייתי מוכן לגנוב בשבילך.”

עכשיו הלב שלי ממש נופל לתחתונים (שאין לי). באוויר יש ריח של סופגניות מתפוצצות מריבה , אפילו שחנוכה נגמר.

קולו מהודק מדיי, הייתי פורמת לו כמה מיתרים. שוב הוא מבקש: “תכבי את הטלוויזיה”. יש לו לוע של אקדח!

 אני יושבת על צלוחית של פטיפון והופכת לחלק מאותה מנגינה שאינה משתנה. אני נראית קטנה ואבודה על העולם המעגלי הענקי הזה.

אין לי שום סיכוי.

להקת “נערות ריינס”:

רועי פרייליך – שירה וגיטרות

גיא גולדשטיין – בס וקולות

ניר וטשטיין – תופים וקולות

הפקת מוזיקה – אביחי טוכמן

הופעה קרובה ב־18.1 ב”אלפנט”, קריית חיים.